הנבטת אלונים:
אנו בפתילת המדבר בע״מ מאמינים שיש צורך להפוך את הידע והניסיון של חברתנו לכלי שימושי לטובת הסביבה והציבור. על כן יזמנו בשנים האחרונות את פרויקט 'השבת האלונים לנופי ארצנו' כחלק ממאמצי המניעה של ההתחממות הגלובלית ואפקט החממה.
במסגרת פרויקט זה, אנו אוספים בלוטי אלונים ממינים שונים באזורים שונים בארץ, מעבירים אותם תהליכי מיון ובדיקה ולאחר מכן מעבירים אותם תהליך הנבטה. לאחר נביטת הבלוטים, הבאה לידי ביטוי בהתפתחות שורשון קצר, אנו יוצאים לשטח וטומנים אותם במקומות מוגנים עד כמה שניתן, על מנת לאפשר להם להתפתח באופן מיטבי.
אבל למה דווקא עצי אלון?
בניגוד לדעה הרווחת, ישראל היא איננה ארץ האורנים אלא ארץ האלונים! האורנים אמנם נפוצים מאוד כיום אך העץ הטבעי הנפוץ ביותר בארצנו עד לפני כ- 150 שנים היה האלון, וגם כיום הוא נפוץ באזורים טבעיים בארץ.
ישנם מספר מיני אלון מקומיים בישראל כאשר הנפוצים מבניהם הם האלון המצוי, אלון התבור ואלון התולע.
האלון הינו עץ גדול, מרשים וחזק והוא הבחירה הטבעית והנכונה בנוף ארצנו. האלונים המקומיים מותאמים לתנאי מזג האויר הישראלי, אינם דורשים השקיה לאחר קליטתם ועמידים לתנאי האקלים בארץ.
האלון מתרבה באמצעות הפצת בלוטים. לבלוט, זמן מסויים בשנה אשר בו הוא מסוגל לנבוט ולהתבסס ולכן עלינו לעקוב בקפדנות אחר הוראות הנבטת האלונים ומועד איסוף הבלוטים:
ראשית, עלינו לצאת לשטח בתקופת הסתיו (בה הבלוטים מגיעים לבשלות), למצוא עץ אלון בריא בשטח בר ולאסוף בלוטים ממנו ובסביבתו.
-
כעת יש לברור מהם את הראויים. מיון הבלוטים שנאספו מתבצע בהשריית הבלוטים במים: אלה שצפים אינם חיוניים ואלו ששוקעים הם בעלי פוטנציאל נביטה. ככלל, מומלץ לבחור בלוטים אשר הקצה העליון שלהם "טרי" כלומר מעט ירוק – הם לא זקוקים למיון.
ניתן גם לאסוף בלוטים ישירות מהעץ אך יש חשש שמא הבלוט אינו בשל. סימן לבשלות הבלוט הינו הפרדה קלה יחסית מהספלול.
בתום תהליך המיון צריך לבדוק את תחזיות הגשמים ומצב המים בקרקע. אם טרם ירדו גשמים והאדמה עודנה יבשה, יש להמתין לתקופה בה החורף מורגש יותר, ועל כן רצוי לשמור את הבלוטים במקררבכלי סגור עם אדמת שתילה מעט לחה ( מצב המדמה את נפילתם לאדמה בתקופת החורף). עם בוא הגשמים וירידת הטמפרטורות ניתן לעבור לשלב הבא.
לאחר שבחרנו מספר נאה של בלוטים, נטמין אותם לאחר שירדה כמות משמעותית של גשם, באזור לח ומוצל ללא השקיה, בעומק של כ- 5 ס"מ. הנביטה בעונת החורף יכולה לארוך עד שמונה שבועות ויש לציין כי אחוזי הנביטה של הבלוטים הנם נמוכים. עם זאת בלוט שנבט והציץ מעל פני הקרקע, סיכוייו לשרוד גבוהים מאד, בין היתר בזכות התארכות השורש לעומק של מטר בשנה הראשונה לנביטתו.
כשנה לאחר זריעת הבלוט, השורש מגיע לעומק של מטר, חרף העובדה שחלקו העליון של השתיל הצעיר אינו עולה על 10 ס"מ.
Mathis Natvik, University of Western Ontario, Canada.
בנוסף, חשוב להדגיש שיש לזרוע את הבלוטים באותו האזור בו נאספו על מנת למנוע זיהום גנטי.
